עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
להחזיק את הראש מעל למים - זה מה שאני עושה בשש השנים האחרונות. בקושי.

וכשחשבתי על שם לבלוג הזה, התמונה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה של לוטרה, מפלחת את המים, ורק ראשה מציץ מעל פניהם, מוטה מעט למעלה, כך שתוכל לנשום אוויר.

טוב, האמת היא שהתמונה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה של תמסח - אבל אני חושב שהרבה יותר קשה להזדהות עם הטורף האימתני והלא-פופולרי הזה, מאשר עם הלוטרה החביבה והבלתי מזיקה - ולכן בחרתי בה.

איך הגעתי למצב הזה (שבו אני בקושי מחזיק את הראש מעל למים, ושאני כותב בלוג)? איך אני מצליח להחזיק את הראש מעל למים? ולמה זה בעצם אמור לעניין אנשים אחרים - על כך ועוד בפוסטים שיועלו כאן.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
אור בקצה המנהרה?
06/03/2016 20:59
הלוטרה
אבא עשיר אבא עני, מירוץ העכברים, שוק ההון

ההשקעה הראשונה שלי בשוק ההון הייתה רכישה של דינרים עיראקיים.

 

זה היה זמן קצר לאחר שסיימתי לקרוא את הספר "אבא עשיר אבא עני". אחד הספרים היותר משמעותיים שהזדמן לי לקרוא בימי חיי. לא אגזים אם אומר כי היה זה אחד הספרים הבודדים שממש השפיעו על מהלך חיי – לא פחות מכך. הספר אמנם רחוק מלהרשים מבחינת רמתו הספרותית אם לנקוט לשון המעטה, אבל הוא בהחלט נגע בי בנקודה רגישה. לראשונה בחיי התחלתי לחשוב שאולי יש מוצא. שאולי ישנה אלטרנטיבה, קורצת ומפתה, למצב שבו הייתי שרוי: מזה יותר מעשור עבדתי בהייטק, ומזה שנים לא מעטות הרגשתי שאני לא במקום הנכון. שלא זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול.

 

הספר ענה באופן ברור ובלתי מעודן על השאלות המענות שניסרו בי מזה מספר שנים: האם לנצח (או לפחות עד הפנסיה) אצטרך לגרור רגליים בעולם ההייטק? האם לנצח אצטרך לחיות בתחושה שחיי מתבזבזים בעבודה חסרת משמעות? האם לנצח אצטרך להרגיש שאני עבד הנתון למרותם של אחרים? עבד החייב למכור את הדבר היקר לו מכל – את הזמן שלו – בכדי שיוכל להמשיך לקיים את עצמו?

 

לא!! הייתה תשובתו של הספר, ושני סימני הקריאה שאחריו אינם תוצאה של הנטייה הרווחת לשימוש מופרז בסימן זה. במקרה הזה, שני סימני קריאה הם אנדרסטייטמנט.

 

מעולם לא הייתי מאלה המסוגלים להשתנות בן לילה. אבל קריאת הספר הציתה בנפשי ניצוץ שהחל תגובת שרשרת רבת עוצמה. אט אט התחלתי להיחשף לעולם של עסקים שהמכנה המשותף לכולם הוא הפיתוי הגלום בהם: כיצד להיות עצמאי, לעבוד פחות ולהרוויח הרבה יותר. מכללות להשכלה פיננסית מכל הסוגים והמינים גילו את קיומי; התחלתי לקבל מהן אימיילים שהציעו לי קורסים שיילמדו אותי כיצד לצאת ממירוץ העכברים ויישנו את חיי; התחלתי להשתתף בהרצאות על שוק ההון, על מסחר באינטרנט, על נדל"ן. יש לציין שבשלבים הראשונים הקפדתי ללכת רק להרצאות חינמיות – לשלם כמה מאות שקלים על הרצאה נראה לי בזבוז נוראי של כסף. הגורל עוד יצחק קשות על הגישה החסכנית הזאת שלי.

 

אחת ההרצאות הראשונות בהן נכחתי (יכול להיות שאפילו הייתה זו הראשונה שבהן) הייתה הרצאה של אחד הגורואים המוכרים ביותר דאז בתחום של שוק ההון, נפתלי מנדלוביץ' – שהיה ידוע בכינוי מנדי - ז"ל ב-2006. מהמעט שנותר בזיכרוני מאותה הרצאה, הוא סיפר שם על המחזוריות המאפיינת את שוק ההון: חמש שנים של צמיחה, שנתיים של משבר - וחוזר חלילה, והיות ומחזור הצמיחה האחרון החל ב-2003, הרי שלפנינו עוד שנתיים של צמיחה. במבט לאחור, האיש צדק במאה אחוז, אבל בשוק ההון, כפי שמראה סופו הטראגי של מנדי, וכפי שהייתי עתיד לגלות ולחוות גם על בשרי ממש – לא די להיות צודק.

 

ההרצאה הזאת ודומות לה החלו מטפחות בלבי את התקווה (במבט לאחור, אולי מדוייק יותר לומר את האשליה) שחזונו של קיוסאקי אכן אפשרי למימוש: שאפשר להרוויח כסף גם מבלי להגיש את הצוואר לרצועתו של מעסיק - בהשקעה בבורסה ובאפיקים אחרים. ושבהחלט אפשרי שהכסף שלי יעבוד במקומי – והוא בטח יודע להרוויח הרבה יותר כסף ממני. עד היום יש על הדיסק הקשיח שלי קובץ אקסל שששלח מנדי למשתתפים בהרצאה, המדגים את "סוד התשואה המצטברת לאורך שנים". הוא מכיל בין היתר טבלה המראה את התשואה המצטברת לאחר מספר שנים נתון בתלות בתשואה השנתית על התיק. מאד נהניתי לשחק עם המספרים ולגלות את סכומי העתק שיצטברו בתיק שלי, עם השקעה ראשונית של מאות בודדות של אלפי שקלים, חמש עשרה או עשרים שנה לאחר מכן, אם רק אצליח לעשות עליו תשואה שנתית ממוצעת של 20-25 אחוז בשנה.

 

די במשפט האחרון כדי להבהיר עד כמה עמוקה הייתה בורותי בשוק ההון באותם ימים. ואכן, עד לאותו שלב של חיי, עמוק בתוך העשור הרביעי לחיי, הייתה ההבנה שלי בעולם הפיננסים דלה ביותר. הסיבה לכך לא הייתה רתיעה ממספרים – דווקא תמיד הייתי די טוב בתחום - אלא חוסר עניין מוחלט בכל הקשור לכספים, עד כדי אנטי כלפי עניינים אלה. עד לאותו זמן השתדלתי לצמצם את העיסוק בענייני כספים למינימום האפשרי: הנעשה בחשבון הבנק שלי או בחשבונות חיסכון פנסיוניים למיניהם לא ממש עניין אותי, וכשחבר היה מספר לי בהתלהבות על מניה כזו או אחרת שהוא רכש או מכר, ומאילו סיבות פעל כך, הייתי אני נותר אדיש. אם סבתא שלי הייתה מציעה לגלות לי את סודות הסריגה בהם שלטה היטב, היה הדבר מלהיב אותי לא פחות מכל דבר הקשור לכסף.

 

אולי זה קשור לכך שרק בגיל מאוחר יחסית הבנתי את חשיבותו של הנושא הפיננסי – ואני מתכוון ברמה האישית ביותר. כשאני מסתכל לאחור על התנהלותי בתחום זה אני מכה על חטאים רבים שעשיתי. אפשר לומר כי במהלך השנים עשיתי כל טעות אפשרית. רובן – מתוך חוסר מודעות ועניין. בשנים הראשונות של קריירת ההייטק שלי הלכה והתגבשה בי התחושה כי אני עתיד להתפרנס בכבוד מעבודתי לנצח – או לפחות עד הפנסיה. כאמור, התחלתי את הקריירה שלי ברגל ימין, הייתה לי המון מוטיבציה, שוק ההייטק פרח, הכלכלה פרחה (אם כי לעובדה האחרונה הייתי מודע רק במעורפל – עד כדי כך הייתה דלה התמצאותי בכל הקשור לעולם הפיננסי). לרוע מזלי לקיתי באשליית ההמשכיות: האשליה כי המצב הטוב בו אנחנו נמצאים יימשך לעד. וגם אם אנו מודעים לכך שזה לא ממש "לעד", הרי אותה אשליה בדיוק היא זו הגורמת לנו לחוש שלחיים שלנו אין סוף – גם אם ידוע לנו היטב שאין זה כך. לרוב קשה לנו לראות מה יכול לשבש את הדברים – עד שהם משתבשים בפועל. אגב, לגבי מצבים לא טובים קיימת האשליה ההפוכה, אשליית אי ההמשכיות, כי "זה הרי לא יכול להימשך כך לנצח".

 

במבט לאחור, אילו הייתה בי התבונה הנדרשת, הייתי צריך לנצל את השנים הראשונות שלי בהייטק להתעצמות כלכלית ובהמשך, כשהמוטיבציה שלי הלכה והידלדלה, גם ליצירת קריירה אלטרנטיבית, אבל לא עשיתי זאת או זאת. לצערי, באותם זמנים בהחלט לא הייתה בי התבונה הנדרשת. כפי שכבר סיפרתי בפוסט קודם, את הגבינה שלי, כך הייתי בטוח אז, אף אחד לא יזיז.

 

ואם לא די בכך, עשיתי גם טעויות חמורות בתחום הנדל"ן. אולי עוד נגיע גם לזאת. הו, טעויות להצטער עליהן וחטאים להכות עליהם יש באמתחתי בשפע.

 

בדיעבד, למרבה הצער, ובאופן אירוני משהו, המודעות הכלכלית שלי החלה להתפתח כשבמידת מה כבר היה מאוחר מדי – לפחות מבחינות מסויימות. זה קרה כשקריירת ההייטק שלי כבר הייתה חבוטה ומקרטעת; כשכבר לא הייתי כזה כוכב; כשמציאת עבודה כבר לא הייתה עניין פשוט וקל; כשלמרות גילי המתקדם עדיין גרתי בדירה שכורה בתקופה שבה מחירי השכירות הרקיעו שחקים; ואולי הכי חמור: כשהמוטיבציה שלי לעבוד בהייטק כבר הייתה עמוק מתחת לקו האדום. כי מוטיבציה וכוחות נפשיים הם בסופו של דבר אחד הנכסים הכי חשובים שיש לנו. נכס שבלעדיו קשה להצליח.

 

בעקבות ההרצאה ההיא של מנדי, ובעקבות מבול של אימיילים עם הצעות לקורסים בשוק ההון שהמשיך להציף את תיבת דואר האלקטרוני שלי ללא הפסק, הגעתי בסופו של דבר לקורס ניתוח טכני במכללה להשכלה פיננסית עם אייל גורביץ' ומאיר פרי. כל הקורסים שהוצעו לי עד לאותו שלב נראו לי יקרים מדי. הקורס הזה הוצע במחיר מבצע, 1500 ₪, אם זכרוני איננו מטעה אותי, וסכום כזה כבר נראה לי סביר. במבט לאחור השיקולים שהנחו אותי אז נראים טיפשיים לחלוטין. לא ידעתי אז שיבוא יום וההוצאות שלי על השכלה פיננסית יתגמדו ויתגחכו לעומת ההפסדים שאנחל בהמשך הדרך; שאת המאמצים לחסוך כסף עלי לרכז בהתנהלותי כסוחר ולא בהשכלה הנדרשת לשם הצלחה במסחר. במסחר, כמעט כמו בכל תחום בחיים, "הרבה" ו"מעט" הינם מושגים יחסיים. סתם לשם הדוגמא, 5000 ₪ לקורס אינם הרבה כסף אם הקורס הזה אכן מועיל למי שלוקח אותו. סוחר מצליח אמור להרוויח את הסכום הזה בתוך פחות משבוע. יש כאלה שגם הרבה פחות מכך נדרש להם. 5000 ₪ אינם הרבה כסף כשמשווים זאת למה שהפסדתי במסחר בחוזים עתידיים בהמשך דרכי: 10000$ במהלך תקופה של עשרה חודשים בלבד.

לעומת זאת, 1500 ₪ לקורס אינם מעט כסף אם אין הקורס מועיל לחניכיו או אף מזיק להם. למען הסר ספק, אין בכוונתי לרמוז בכך ולו ברמז קל כי זו הייתה דעתי על הקורס שפתח את מסלול ההכשרה שלי בעולם המסחר.

 

כשפוטרתי מחברת ההייטק בה עבדתי – זו האחרונה עליה סיפרתי (כאמור, שוב, אין לי מושג איך הצלחתי לשרוד שם תקופה כה ארוכה של שנתיים וחצי), הרגשתי שהנה הגיעה ההזדמנות שלי. הנה הבעיטה בתחת שכה הייתי זקוק לה. והיא הגיעה בתזמון מושלם: באמתחתי הייתה כבר השכלה פיננסית מסויימת ותשוקה עזה למסחר בשוק ההון, והפיטורים נראו לי כמו הזדמנות קלאסית מסוג של "כשדלת אחת נסגרת – דלת אחרת נפתחת". לא יותר מדי זמן ידרש בכדי שהמציאות תלמד אותי שלפעמים הדלת הנראית כנפתחת לקראתנו נטרקת לנו עד מהרה על האצבעות.


0 תגובות
מעט פילוסופיה בגרוש
01/03/2016 01:35
הלוטרה
עבודה, הייטק, קריירה, פשרה, בחירה, גורל

אז נתחיל מהשאלה שתליתי באוויר בסוף הפוסט הקודם: מי אשם?


והאמת היא שלטעמי אף אחד לא אשם (חוץ מההורים, כמובן...).

הדרישות ממני באותו מקום עבודה היו הגיוניות ולגיטמיות לפי קנה המידה של אותו מקום העבודה. כשבמערכת המותקנת אצל לקוח גדול בטאיוואן חלה תקלה המפריעה באופן חמור לתיפקודה התקין, ברור שמי שאחראי על העניין ירצה שהוא יתוקן כמה שיותר מהר, ויהיה נכון להשתמש במשאבים העומדים לרשותו במלוא התפוקה שהם יכולים לתת. אין פה מה להסביר, נכון? הלקוח הטאיווני משלם כסף. והכסף הזה מהווה חלק מההכנסות של החברה, שכמובן צריכות להיות כמה שיותר גבוהות, שלא לדבר על כך, שאותו כסף גם משלם את המשכורות של העובדים.

 

אבל אני באמת חושב שאני יכול גם להבין את עצמי (כלומר, את העצמי שהייתי אז, שזה ממש ממש לא העצמי של היום, ובהחלט אפשר להתייחס אליו כאל מישהו אחר). אני באמת חושב שההתנהגות שלי הייתה לגיטימית. לא פעלתי מתוך כוונת זדון. הייתי במלכוד: מצד אחד הייתי חייב לעבוד (באקזיט היחיד בו יצא לי להשתתף קיבלתי כמה עשרות אלפי שקלים – לא משהו שמאפשר פרישה בגיל צעיר), אבל לא אהבתי את המקצוע שלי – או נכון יותר את העולם שבו נדרש המקצוע הזה. מבחינתי, החיים שלי היו חשובים יותר מפתרון הבעיות של הלקוח הטאיוואני. פשוט עניין של סדר עדיפויות שונה. המקור לרוב המלחמות בעולם. בכל אופן, אני מרגיש שאני יכול לומר עם יד על הלב שפשוט ניסיתי לשרוד. בתום לב.

 

כמובן שישנם פתרונות: ללכת ללמוד משהו אחר; לחפש מקום עבודה שיהיה סובלני יותר כלפי הצרכים שלי; אבל אתם יודעים, הדברים לרוב אינם כה פשוטים. יש גבול לגמישות שיכול עולם ההייטק לגלות, ולי יש את המגבלות שלי (והן רבות), ולעיתים קשה עד בלתי אפשרי למצוא מקום של פשרה שבה אף אחד מהצדדים אינו נאלץ לוותר על מה שחשוב לו. בכלל בחיים. לעיתים גם לוקח זמן עד שהפתרון (או מה שנראה כפתרון) מתגלה לעינינו.

 

אני מרגיש שאני קצת מסתבך. טוב, הגיע הזמן לווידוי קטן: אני חושב שהשליטה שלנו על הדברים שקורים לנו היא מאד מוגבלת שלא לומר זעירה – ואני יודע שהאמירה הזאת מנוגדת לחלוטין לשיח השולט כיום, הגורס כי הכל נמצא בידיים שלנו, ואנחנו בוחרים את מה שקורה לנו, וכו' וכו'.

(וזאת, אגב, לאחר שריככתי את הדברים. למעשה, אני מאמין שאין לנו בכלל שליטה על גורלנו ואין לנו כל בחירה – אבל זה באמת למתקדמים).

 

התשובה הטובה ביותר לרוב שאלות ה"למה" היא "ככה". הסיבתיות שאנחנו מוצאים בחיים היא כמעט תמיד בדיעבד. וכשאנחנו חוזים נכונה את העתיד על בסיס סיבתיות, זה פשוט מזל. הדברים מתרחשים פשוט כי הם מתרחשים  (כלומר "ככה"), למרות התחושה שיש לנו פעמים רבות, כי "היה יכול להיות אחרת אילו...", זו פשוט אשליה. הדברים אף פעם לא מתרחשים אחרת, אלא כך – כפי שהם התרחשו.

 

בקיצור, למעשה אין פה כל כך מה להתעסק בשאלה למה קרה ככה (כלומר, למה הגעתי למצב שתואר בפוסטים הקודמים) – אלא פשוט להמשיך לספר את הסיפור. אני לא יכולתי לפעול אחרת, וגם העולם שמחוץ לי לא יכול היה לנהוג אחרת.

 

אתם בטח מכירים את הסיפור הידוע על העקרב והצפרדע, כשיום אחד ביקש העקרב מהצפרדע, שתעביר אותו על גבה את הנהר. בהתחלה סירבה הצפרדע, בנימוק המוצדק שהיא חוששת שהעקרב יעקוץ אותה, אך העקרב הצליח לשכנע אותה בטיעון המוחץ, שאם הוא יעקוץ אותה יביא הדבר גם למותו שלו, שכן, אין הוא יודע לשחות.

הצפרדע השתכנעה, אך בעוד היא שוחה כשהעקרב על גבה היא חשה בעקיצה. "מה עשית?!", זעקה הצפרדע, "עכשיו שנינו נמות!". "מה אני יכול לעשות?", השיב העקרב, "זה הטבע שלי!".

 

אבל מה שרוב האנשים לא יודעים, זה כי לסיפור הזה יש המשך:

בעוד גופה של הצפרדע הגוססת צולל מטה מטה בנהר, לצידה מפרפר פירפורים האחרונים העקרב הטובע, עלתה נשמתה של הצפרדע התמימה וטובת הלב לשמים, ושם קיבל אותה בשערי גן העדן לצפרדעים המלאך צפרדיאל. וכשבעיניו הטובות מבט מלא חמלה, שאל אותה: "צפרדע יקרה שלי, נשמה טהורה שלי, טוב ליבך ידוע לכל, אבל בכל זאת, איך עשית דבר כזה? איך הסכמת לקחת על גבך את העקרב, כשכל מי שעיניו בראשו יודע שהוא מסוכן, ושאסור לסמוך על אף מילה שלו?!"

ואתם יודעים מה ענתה לו הצפרדע?

"מה אני יכולה לעשות? זה הטבע שלי!".

 

קווה קווה בינתיים.

0 תגובות
מלכוד
25/02/2016 17:48
הלוטרה

תקציר הפרקים הקודמים: שנים ספורות אחרי שהתחלתי לעבוד בהייטק, שנים של קריעת תחת ומחוייבות טוטאלית, התחיל להיגמר לי, והתחלתי להרגיש שבזמן שאני טוחן שעות מול המחשב, החיים בורחים לי. ואז התחיל שלב גרירת הרגליים: עבודה במשרה חלקית, הפסקות ארוכות בין גו'ב אחד למשנהו, וכו'.

 

**********************************************

 

השנה היא 2006. כאמור, התחלתי לעבוד אז במקום חדש. חברת הייטק מוכרת ומכובדת. תפקיד לא רע – אבל את זה כבר סיפרתי.

 

ביום שבו הגעתי לחברה כדי לחתום על החוזה, הבוס הישיר שלי עשה לי סיבוב במשרדים של המחלקה. זו הייתה מחלקה די עצמאית בתוך אותה חברה, מה שנקרא Business Unit. כלומר, יחידה אשר הגם שהיא שייכת לחברה ומקבלת ממנה שירותי כוח אדם, כספים וכו', ביצועיה נמדדים כאילו הייתה חברה עצמאית. עוד בשלב של ראיונות העבודה, התגאו המנהלים של אותה מחלקה בפניי, שבעצם מדובר במעין סטארטאפ בתוך החברה. ואתם יודעים מה זה אומר סטארטאפ נכון? גאוות יחידה (של סיירת, מינימום) עבודה מסביב לשעון, מבלי לדפוק חשבון, ספרינט מטורף למרחקים ארוכים בכדי להקדים את המתחרים. והבונוס, כמובן: הסיכוי לאקזיט. אה, אופס, בעצם, שם לא ממש היה סיכוי לאקזיט. מדובר בכל זאת בחברה מבוססת, ותיקה, שכבר עברה את השלב שבו יש סיכוי שמישהו יקנה אותה. וה-BU בטח לא מועמדת למכירה בפני עצמה. כשחושבים על זה, זה בעצם טריק די גאוני: לגרום לעובדים לעבוד יותר קשה, כי זה סטארטאפ, מבלי שבאמת יש להם איזשהו סיכוי לקבל תגמול יוצא דופן (בדמותו של אקזיט) על מאמציהם החריגים. משכורת יפה? את זה קיבלו גם העובדים במחלקות האחרות שהיו הולכים הביתה בשעה חמש, ומהם אף אחד לא ציפה שיעבדו מהבית בשעות הערב או בסופי שבוע. גאוני, לא?! מזכיר לי קצת את הטריק של המשכורת הגלובלית.

 

תוך כדי אותו סיור בחדרים של המחלקה, הבחנתי שהבוס שלי אוסף ספרים מפה ומשם, ועד שהגענו לדלפק הקבלה, כבר התגבהה בידיו ערימת ספרים שכמעט הסתירה את פניו, וגרמה לשרירי הקיבורת שלו לתפוח באופן מרשים. הוא הניח אותה על הדלפק, נטל דף, והכין לי רשימת קריאה עד למועד תחילת העבודה, שנקבע לשלושה שבועות לאחר אותו יום. המטלה הזאת לא נראתה לי. בכלל לא. מדובר היה בכמות לא מבוטלת של חומר קריאה, לא מעניין במיוחד, יש לציין, ועוד באנגלית, וממש לא נראה לי שאני אמור לעשות את העבודה הזאת על חשבון הזמן שלי - זמן עליו אני לא מקבל כל תגמול. בתוכי נשמעה צרחת מחאה.

"תסלח לי, מתתיהו", פניתי לבוס הטרי שלי (השם בדוי), "אבל היות ובעצם הכשרתי לתפקיד הספציפי הינה חלק מהעבודה שלי, אשמח מאד לקרוא את החומר הדרוש להכשרתי ברגע שאתחיל לעבוד באופן רשמי ולקבל את השכר שמגיע לי. או שלחילופין, תדאג לכך שאתוגמל על ביצוע המשימה הזו בביתי".

 

לא, לא באמת אמרתי את זה. אמנם כך חשבתי, אבל לא העזתי לומר לו זאת. בכל זאת, לא בא לי להתחיל את העבודה החדשה בעימות חזיתי, וכאמור לא קל היה לי למצוא את העבודה הזאת. למעשה, זו הייתה האופציה היחידה שעמדה בפניי אז. אלטרנטיבות לא היו. ולא העזתי לסכן את מקום העבודה הזה כשהדיו על חוזה העבודה שלי טרם יבשה. אכן, מלכוד, יונית. מלכוד כלל לא נעים. במהלך השנים הבאות מצאתי (ואני מוצא) את עצמי לא אחת במצבים של מלכוד. בחירה בין אלטרנטיבות שאף אחת מהן אינה טובה. מה שנקרא בשפת העם, "פשרה מסריחה". אני מניח שעוד אצטרך להקדיש פוסט שלם לחוויית המלכוד, אבל כרגע אספר רק שנטלתי את ערימת הספרים, ואת שלושה השבועות הבאים, האחרונים לאותה תקופת "בין עבודות", ביליתי בקריאת החומר המופיע ברשימת הקריאה שהכין לי הבוס החדש שלי.

 

במבט לאחור ברור שהיינו מלכתחילה על מסלול של התנגשות. לא אלאה אתכם בכל הקורות אותי באותו מקום עבודה. ממש בקיצור, אומר רק שזה לא היה כיף. עימותים עם הבוס (על שעות העבודה, ועל עבודה בסופי שבוע ועל אורכן של הפסקות הצהרים); עימותים עם הבוס של הבוס; עימותים עם בוס ישיר אחר שאליו עברתי בהמשך, כשהיחסים עם הראשון הגיעו לכדי נקודת רתיחה.

לא אהבתי את העבודה. הרגשתי שאני פשוט לא נמצא במקום הנכון – אבל ידעתי שלמצוא מקום אחר יהיה קשה, ולא היה לי שום רעיון מה עוד אני יכול לעשות חוץ מלעבוד בהייטק. טוב, לפחות בתחילת התקופה שלי שם – תקופה שנמשכה שנתיים וחצי, ותהרגו אותי אם אני יכול להסביר איך שרדתי שם כל כך הרבה זמן!

 

זה גם היה מקום העבודה הראשון שבו לא היו לי חברים. בכל אחד מהמקומות הקודמים בהם עבדתי היה לי לפחות חבר אחד טוב, שהחברות עמו נמשכה גם לאחר שכבר לא עבדנו ביחד. ושם, במקום האחרון, הרגשתי כל כך לא שייך. הייתי מתבונן בחבריי למחלקה ומרגיש שאנחנו פשוט חיים בעולמות שונים. הם היו באטרף של ה"סטארטאפ". אחת מהם, אמא לילדים, נהגה ללכת הביתה רק לאחר עשר-שתיים עשרה שעות עבודה, ואת החסר בתפקידה כאם הייתה משלימה בשיחות טלפון קצרות (ורגוזות לרוב, יש לציין) עם ילדיה.

ואני? טוב, כבר הבנתם. לא הייתי שם. הדברים היחידים שאהבתי באותו מקום עבודה היו המשכורת, חדר האוכל והרכב מליסינג (ככה אגב התאהבתי במאזדה 3). אה, ואהבתי לשבת על המרפסת של חדר האוכל (לרוב, לבדי) ולהתבונן במטוסים המשרטטים מעגל רחב בשמיים, שבסופו היו טסים לכיוון המרפסת עליה ישבתי אני, ומנמיכים טוס, ממש מעל לראשי, לקראת הנחיתה בנתב"ג.

 

אז בסופו של דבר, בכל זאת קצת הלאיתי... טוב, מתנצל.

 

בפעם הבאה: מי אשם?

נתראה בקרוב.
0 תגובות
על הכתיבה
23/02/2016 12:58
הלוטרה
כישלון, כתיבה, כתיבת בלוג, משבר תעסוקה, סבל

פתאום קלטתי שאני מקפיד כל הזמן להבטיח שאוטוטו אני מגיע לעיקר, ופתאום קלטתי, שביסודה של ההבטחה הזאת יש טעות.

 

נכון שיש לי המון מה לספר על חיי בהווה, וחשוב לי לעשות את זה, אבל גם מאד חשוב לי לספר על הדרך שעברתי עד לכאן. והאמת? בא לי לספר את זה. להוציא את זה. לאוורר את זה. גם אם לצורך העניין ניתן לעשות את זה הרבה יותר תמציתי – פאX איט! סוף סוף אני כותב. סוף סוף אני מספר את הסיפור שלי. וזה משהו שיש לו ערך (עבורי, כן? אני לא מתיימר – למרות שקצת כן) בפני עצמו – ולא רק כמשרת של מטרה אחרת.

 

והרי יש לי אישיו עם הכתיבה. או או, ועוד איזה אישיו. החלום של להוציא ספר מסרב להרפות – גם אם אני יודע לבטח שזה כבר לא יקרה. אבל – אולי כן. אתם מבינים? הרי אם היה ספר שלי על המדפים (רב מכר, כמובן, אין צורך לציין זאת, נכון?), הכל היה שונה. זה משהו שיכול היה להמתיק את גלולת הכישלון המרה הבלתי נגמרת שמתמוססת לי בפה כבר שנים (איזה דימוי יפה, הא? תודו שיפה!).

והאמת היא שבמגירה יש טיוטה של ספר שמצבי הנוכחי בחיים לא מאפשר לי להפוך אותה למוצר מוגמר (יוסבר בהמשך – אם אזכור), וזה מבאס. כי זה רק אחד ממספר חלומות (או רצונות; או שאיפות) שהמצב הזה לא מאפשר לי להגשים (יוסבר בהמשך – כנ"ל).

 

אבל המרירות היא אמיתית ולא רק דימוי (עוד אגע בזה. מבטיח. וואי וואי, כמה הבטחות). וקשה לי לכתוב. כל כך הרבה פעמים כבר ניסיתי לכתוב ותמיד, אבל תמיד הגעתי די מהר למצב של תקיעות. אני חושב שיש לי מה להגיד; ואני חושב שאני יודע לבטא יפה את מה שיש לי להגיד; אבל המאמץ שנדרש לשם כך – וואו. לחצוב בסלע. אז לרוב אני פשוט לא מתחיל. עדיין לא הצלחתי להסכין עם כך שאני כנראה לעולם לא אשב מול המקלדת, אצבעותיי מתרוצצות על המקשים, מופעלות על ידי התת מודע שלי, בעוד המודע צופה בהנאה בטקסט הנכתב בשמו. אח, איזו פנטזיה. אצלי המודע לא פראייר ולא משחרר. אני בכלל לא בטוח שהתת מודע שלי עוד בחיים.

 

בקיצור, סֶבֶל. וואחד סֶבֶל.

 

אז זהו. אני מוריד מעצמי את הלחץ הזה להגיע כמה שיותר מהר להווה. המצב הנוכחי שלי שלי יחכה לעתיד, וכשאגיע אליו יום אחד, הוא כבר יהיה קצת יותר עבר, וזה לגמרי סבבה. הדרך שעברתי תקבל את מלוא ההתייחסות הראויה. ואולי אפילו מדי פעם אני אכתוב גם על דברים שלא קשורים דווקא למסלול הקריירה שלי. כי עד שסוף סוף מצאתי פלטפורמה לכתיבה שמוציאה ממני איזושהי התמדה, ואיכשהו מתירה לי לשחרר לעולם טקסטים גם אם לא עברתי עליהם עם ניר זכוכית אפס ומרחתי בלק שקוף - אז למה לחנוק דברים אחרים שלא קשורים (אבל אולי בעצם כן) שכבר מזמן רוצים לצאת לאור? אני לא יודע לאן הבלוג הזה יקח אותי – וזה בסדר. אני רוצה לכתוב את הפוסט של היום מבלי להיות מחוייב לתוכנית גדולה. כי תוכניות גדולות זה בדיוק מה שהורג לי את הכתיבה. בדיוק בגלל זה עד היום לא הצלחתי להשלים ספר אחד מXורגג.

 

ועוד משהו קטן: בניגוד להתחלה, כשידעתי שאין סיכוי שמישהו קורא את מה שאני כותב, היום, כשאני יודע שגם עיניים אחרות שזפו את הבלוג שלי (ואולי עוד ישזפו), אני מרגיש שזה משפיע על הכתיבה שלי. אני מרגיש קצת פחות חופשי. אבל אולי במובן מסויים גם קצת יותר. וואלה, אני לא יודע.

 

לא חשוב. זה באמת לא חשוב. העיקר להמשיך לכתוב.

0 תגובות
על עוף מוזר, כרונולוגיה של סתם עבודה, ועוד
18/02/2016 16:09
הלוטרה
עבודה, הייטק, משרה חלקית, מי הזיז את הגבינה

זה לא היה פשוט. החיכוכים עם הבוסים שלי נמשכו כל אותה תקופה שעבדתי שם. הייתי עוף מוזר – בכך אין ספק. אבל הייתי חזק ועמדתי כצוק איתן אל מול כל ניסיונות השידול להשיבני למשרה מלאה ולתלם. ברוב חוצפתי אפילו ביקשתי באיזשהו שלב העלאה בשכר. הימים, ימי המשבר הגדול של התפוצצות בועת ההייטק. אנשים נלחמו בשיניים ובציפורניים כדי לשמור על מקום עבודתם, תוך נכונות להתפשר על השכר, על השעות – על הכל. במבט לאחור, באותם ימים אני עצמי חייתי במין בועה שאיכשהו לא התפוצצה – טוב, בסופו של דבר כן, אבל זה לקח עוד כמה שנים טובות.

 

תשאלו – מה עשיתי בכל הזמן הזה שהתפנה לי פתאום? וואלה, ת'אמת? שום דבר מיוחד. נהגתי לקום מאוחר (תמיד הייתי ממאחרי הקום); ברוב ימות השבוע יכולתי לבלות בלילות עד שעות מאוחרות מבלי שהמחשבה על יום העבודה שלמחרת תעיב על הבילוי כמו ענן שחור. אני זוכר שאהבתי במיוחד ללכת להופעות השניות בבארבי, אלו שמתחילות (לפחות כך זה היה אז) בשתיים עשרה בלילה; את העייפות הקבועה החליפה תחושת רעננות קבועה. הלחץ בראש הלך ונעלם. כשהייתי הולך הביתה – הייתי שוכח מהעבודה. בטח כשהייתי יוצא לסוף שבוע (מה שקרה בעצם פעמיים בשבוע: ביום חמישי וביום שני); למדתי לנגן בגיטרה – הגשמה של חלום ארוך שנים; התנדבתי בכל מיני מקומות; התחלתי לנגן בהרכב מוזיקלי; כתבתי; הכרתי אנשים; הכרתי נשים; חייתי. כמו בנאדם עובד – רק אחד כזה שגם יש לו חיים. כמעט כתבתי: נורמלי, אבל בעצם זה היה ממש ממש לא נורמלי. בסביבה שלי הנורמה הייתה מה שתואר בפוסטים הקודמים.

 

אבל – ואת זה גיליתי רק בשלב הרבה יותר מאוחר של חיי - לא פחות חשוב ממה שעשיתי היה מה שלא עשיתי: לא חשבתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול? מה אני באמת רוצה לעשות בחיים שלי? מה אני לא רוצה – כבר היה די ברור לי. וזו התקדמות ענקית. אבל מה כן? ומה אעשה אם יום אחד כבר לא אהיה כל כך מבוקש?

במבט לאחור, זו הייתה תקופה של הזדמנות בלתי חוזרת: הייתה לי הכנסה מכובדת והיה לי זמן פנוי בשפע. לחפש, לחשוב, לבנות. אבל לצערי באותם ימים רציתי פשוט לחיות את החיים (תהיה המשמעות של זה מורכבת ככל שתהיה). מבלי לתכנן. מבלי להשקיע בעתיד. תואר שני? בזתי למי שעושה תואר שני. ממש כך. "לקרוע את התחת במקביל לעבודה רק כדי לזכות בעוד תואר תיאורטי?".

חבר לעבודה באותם ימים סיפר באחת מהפסקות הצהרים הארוכות שלנו על הספר "מי הזיז את הגבינה שלי?" ושחשוב להתפתח ולחפש כל הזמן מקורות פרנסה, כי אין לדעת מה ילד יום. אבל באותו זמן הייתי חרש ועיוור לכל אלה. אני לא התכוננתי למצב שבו יזיזו לי את הגבינה.

 

טוב, הגיע הזמן לתת גז. יש לי המון מה להגיד על העבר הקרוב ועל ההווה – מוטב שאתחיל להריץ קצת את הכרונולוגיה – כמו שהיו עושים בסדרה המיתולוגית "היֹה היה".

 

2003: לחברה מגיע מנהל פיתוח חדש, אשר לא ידע את יוסף (לימים, הלוטרה). הוא דורש שאעלה את אחוזי המשרה לפחות ל-80%. אניי מסרב. אני מפוטר. הלכתי הביתה בלב קל ועם חיוך ענק על הפנים. הרגשתי שכל כך הייתי צריך את הבעיטה הזאת בתחת!

שנה ורבע אני בבית. חי את חיי כמו בשנים שקדמו לכך, שנות המשרה החלקית – רק במשרה מלאה (הפוכה. נו, אתם מבינים למה אני מתכוון).

2004: אני חוזר לעבודה. די סתם. פשוט הרגשתי שאני כבר יותר מדי בבית. שלא תבינו לא נכון: מבחינתי הייתי מוכן אז לצאת לפנסיה. לא שיעמם לי. ממש לא. אבל התלם, אותו תלם מוכר, קרא לי. הנורמליות קראה לי – ולמרות שלא היה לי רע ב"לא נורמליות", באתי. שנה וחצי הצלחתי לסחוב שם. עשיתי שם תפקיד אחר. של איש מכירות טכניות: תמיכה טכנית, הצגת מוצרים ללקוחות פוטנציאליים וכו'. חשבתי שאולי השינוי הזה יעזור. ובכן, לא ממש. אהבתי? לא ממש. גם לא שנאתי. כאמור, סתם. ממש סתם.

חצי שנה אני בבית. מתאוורר.

2006: אני חוזר לעבודה. חברת הייטק מוכרת ומכובדת. תפקיד לא רע – למרות, שאני חייב לציין שאת העבודה הזאת כבר היה לי הרבה יותר קשה למצוא. כבר לא היו עליי כל כך הרבה קופצים. די במזל זכיתי (או "זכיתי") בתפקיד הזה. בדיעבד התברר לי שכבר הרבה זמן טרם בואי הם ניסו לאייש את התפקיד, וכבר התחילו להיכנס ללחץ...

 

טוב, הגעתנו ל-2006. לא רע. אני מרגיש שאנחנו מתקדמים יפה לקראת הצימעס.

 

נתראה בקרוב.
0 תגובות
כשהמנוע לא סוחב ומתחיל להעלות עשן
15/02/2016 21:08
הלוטרה
עבודה, קריירה, שחיקה בעבודה, סטארטאפ, שכיר

באיזשהו שלב, כשכבר הייתי בשנה הרביעית לעבודתי התחלתי לאבד את ההתלהבות מהעבודה. זה היה אותו סטארטאפ שבו התחלתי את הקריירה שלי, אבל באותו זמן בעצם, זה כבר לא היה כל כך סטארטאפ. זמן מה קודם לכן הוא נרכש על ידי חברה אמריקאית גדולה. ואם בשלב הסטארטאפ עמדו הפיתוח המהיר והחדשנות בפוקוס, הרי שבגילגולה החדש של החברה כבר הושם דגש רב יותר על ההיבטים העיצוביים והשיווקיים של המוצר. ואני פחות אהבתי את זה. אבל זה לא היה הדבר היחיד. גם בהיבטים אחרים השתנה אופייה של החברה, ואני כבר הרגשתי פחות בבית. ופחות כוכב. במבט לאחור אני מודה שבחברה הולכת וגדלה התקשיתי כבר להתבלט. וכבר היה לי קשה לעבוד מסביב לשעון ללא חשבון, ובכל מקרה, כשההשנה הרביעית שלי שם התקרבה לסיומה הרגשתי שארבע שנים זה בהחלט מספיק למקום עבודה אחד, בטח שראשון, והחלטתי לעזוב. חשבתי שבמקום אחר חדש ורענן ישובו אליי ההתלהבות והחשק לעבודה – כפי שהיה כשהתחלתי במקום הראשון שלי.

 

מצאתי מקום אחר ללא כל קושי. זכיתי לביקוש מטורף. חברות השמה וחברות הייטק חיזרו אחרי עם הלשון בחוץ. קיבלתי אין ספור הצעות עבודה, כמעט מכל מקום שבו התראיינתי.

 

גם המקום החדש היה סטארטאפ ברמת החייל. הודעתי למנכ"לית שלי שאני עוזב. היא הגיבה מאד קשה אבל ידעתי שהיא תתגבר בסופו של דבר. התחלתי לעבוד במקום החדש. ועד מהרה גיליתי ששינוי המקום לא מביא את השינוי המיוחל בהרגשה. מההתחלה התקשיתי מאד לעמוד בסטנדרטים שהיו מקובלים באותו סטארטאפ – כמו גם בסטארטאפים אחרים – של שעות עבודה מטורפות, של עבודה מסביב לשעון, כפי שהיכרתי היטב ממקום העבודה הראשון שלי.

 

עד מהרה הבנתי שיש לי בעיה עקרונית מאד עם הסטנדרטים האלה. במבט לאחור די קל לאבחן שהייתי פשוט שחוק. ופתאום (טוב, פתאום שנפרש על פני כמה חודשים טובים בוודאי) נבהלתי. מכך שהחיים שלי עוברים במשרדים סגורים; שאני כמעט לא רואה את אור השמש; שחיי סובבים סביב לעבודה, וכל דבר אחר הוא משני אם לא שולי; שהעבודה שולטת בכל הווייתי, בשעות העירות, ולעיתים גם בשעות בהן אינני ער; שאני לא נהנה מספיק. לא עושה חיים.

 

ביקשתי לדבר עם המנכ"ל (שהיה גם הבוס הישיר שלי – באותו שלב כל החברה מנתה פחות מעשרה עובדים). אמרתי לו שאני לא יכול לעמוד בקצב העבודה המטורף וביקשתי לעבוד כמות מוגבלת של שעות. לא יותר משמונה. הוא הסכים ללא כל ויכוח – מה שעשוי להיראות קצת מפתיע, אבל אני חושב שהוא קלט את התמונה. והבין שאני לא בוחן אותו או בודק את הגבולות שלו, אלא מדבר ממקום של מצוקה אמיתית.

 

אבל הסידור הזה הוביל לחיכוכים לא מעטים. בכל זאת, אתם יודעים, כולם עובדים מבלי לספור שעות, מצויים במרוץ מטורף נגד הזמן, ורק מר ... קם ויוצא לו מהמשרד בחמש. מה זה חמש אחה"צ בסטארטאפ? אמצע היום. היו כאלה שבשעה הזו רק היו מעבירים להילוך שלישי. ומה אם יש באג דחוף לתקן? או אם הגיע הדד-ליין למסירת גרסה חדשה שצריכה להישלח לאיזה אתר בטא (גם ככה, באיחור)? יש לציין שגם מנהל הפיתוח החדש שהגיע לחברה זמן קצר אחרי לא אהב את הסידור החריג הזה. ואני חייב להודות שגם לי זה לא היה כל כך נעים. אבל הכרחתי את עצמי. ממש חינכתי את עצמי מחדש – וזה לא היה קל.

 

כעבור שבועות ספורים, כשאירע אחד מאותם חיכוכים צורמים קרא לי המנכ"ל למשרדו. היה ברור שהוא עצבני. הוא אמר לי שזה לא יכול להימשך ככה – שאני עובד למעשה משרה חלקית אבל מקבל משכורת מלאה, ושאם אני רוצה לעבוד משרה חלקית, אז נעשה את זה רשמי ומסודר והמשכורת תהיה בהתאם. אני לא יודע, אולי הוא חשב שהפגיעה בשכרי תגרום לי לרדת מהעץ ולשוב לשעות העבודה ה(לא)נורמליות. אבל אני קפצתי על ההזדמנות בשתי ידיים. אמרתי לו שאחשוב על כך ואחזיר לו תשובה.

 

באותו ערב ישבתי בבית ולראשונה בחיי תיכננתי איך אני רוצה שהשבוע שלי יראה. החלטתי שאעבוד רק בשלושה מימות השבוע - ראשון, שני וחמישי – תשע שעות בכל יום. וזהו. כן, כן. שלישי, רביעי – ימים חופשיים. למחרת הודעתי למנכ"ל את דבר רצוני. הוא קיבל זאת ללא כל ניסיון ערעור. ובפורמט הזה עבדתי כארבע שנים.

 

המשך יבוא... (אני יודע, זה כבר לא כל כך מתאים לכותרות הראשונות שהבטיחו "מעט רקע", אבל זה חזק ממני. סוף סוף אני מצליח לספר את הסיפור שלי – גם אם בינתיים אני כמעט הקורא היחידי).
0 תגובות
המשך "מי אני? מעט רקע משעמם הכרחי"
11/02/2016 15:46
הלוטרה
קריירה, עצמאי, שכיר, הייטק, כלוב זהב

הערה לכותרת: באמת שהוא הכרחי. למה? חכו להמשך. גם אני מחכה.


אני זוכר די בבהירות בוקר ספציפי אחד שנסעתי לעבודה. זה היה במהלך תקופת האטרף. המורעלות. המסירות הטוטאלית לעבודה. אמנם יכולתי להגיע לעבודה בכל שעה שרציתי (בגבולות הסביר), וכטיפוס לילי מובהק התאים לי לקום לא לפני תשע בבוקר ולהגיע לעבודה לא לפני עשר. אבל יום עבודה בן עשר שעות נחשב ליום קצר. לעיתים נדירות יצא לי לצאת מהמשרד באור יום - גם בימות הקיץ הארוכים. באחד הימים, כשקבעתי פגישה עם מישהי לשעות העבר המוקדמות, יצאתי מהעבודה טרם שקיעת החמה. נסעתי מערבה בשדרות רוקח ומראה השמים המוארים באור של טרם שקיעה, כשהעננים צבועים בשלל צבעים מרהיבים עורר בי תחושות פליאה ויופי, כאילו נגלה לעיניי נוף נדיר, ולא מחזה נפוץ למדי בעצם. אני עדיין יכול לראות בעיני רוחי את מראה השמים באותה שעת בין הערבים נדירה. ואת עצמי נוסע בכביש ומביט במחזה הכה בלתי רגיל (עבורי).

 

אבל נחזור לאותו בוקר שהוזכר בתחילה. זו גם תמונה שאני זוכר היטב. אותו כביש: שדרות רוקח. רק בכיוון ההפוך. הייתה זו שעת בוקר מאוחרת, בוודאי משהו בין עשר לאחת עשרה. נסעתי מהצפון הישן של תל אביב, שם התגוררתי באותה עת, ופניי מזרחה, לרמת החייל, שם היה הסטארט אפ בו עבדתי. וחשתי את הלחץ הזה בראש. ממש לחץ פיזי. אני לא זוכר  אם זה היה בגלל איזשהו באג עקשני או בגלל איזו משימה אחרת בה עסקתי באותו זמן. אבל ללא כל ספק זה היה בגלל העבודה. וזה היה מצב רגיל. "נורמלי". אחרי 12, 13 שעות ויותר של עבודת תיכנות אינטנסיבית היה מוחי נכנס למין מוד שבו הוא כבר ממשיך באופן אוטומטי את העבודה – גם אם כבר לא הייתי בעבודה. ולא בנדיר גם במהלך שעות השינה.

 

כאמור היה הלחץ הזה מצב מתמשך, ולרוב לא הקדשתי לו כל תשומת לב. אבל באותו בוקר, משום מה האיר זרקור המודעות שלי את התחושה הזאת. אינני זוכר מדוע. עד כמה שאני יכול לזכור, לא היה שום דבר החורג משגרת היום יום שלי באותו בוקר. עבור רובנו משוטט אותו זרקור באופן אוטומטי בין חוויות ותחושות, ואין אנו יכולים לנחש מה יהיה מהלכו, או לאן הוא יופנה אפילו ברגע הבא.

 

בכל אופן כשזה קרה ונהייתי מודע לאותה תחושת לחץ, אני זוכר שחשבתי, האם אי פעם אוכל להתשחרר מהלחץ הזה. באותו רגע לא יכולתי לראות איך זה יכול לקרות. אתם יודעים איך זה? תמיד נראה לנו שהמצב שבו אנו שרויים הינו נצחי וקבוע, למרות שהניסיון שלנו מראה לנו שוב ושוב, ששום דבר אינו נצחי ואינו קבוע.

ולראשונה, נלחצתי. ממש נלחצתי. נלחצתי מאותו לחץ בראש שאינו מרפה ושבאותו רגע לא יכולתי לראות מה יכול לשחרר אותי ממנו.

 

אין לי כל זיכרון נוסף מהמשכו של אותו יום. אני משער שהגעתי למשרד וצללתי לעבודה כבכל יום. וכך גם בימים הבאים. אבל אותו רגע היה נקודת ציון חשובה בדרך שעברתי. את זאת ידעתי כמובן רק בדיעבד. רוב נקודות הציון החשובות בחיינו, רוב צמתי ההכרעה מתגלים ככאלה רק לאחר מעשה. לעיתים, זמן רב לאחר מעשה.

 

המשך יבוא...

0 תגובות
מי אני? מעט רקע משעמם הכרחי
10/02/2016 20:27
הלוטרה
לימודים, קריירה, עצמאי, שכיר, הייטק

אני בן 47. מתגורר אי שם במרכז הארץ (המורחב).

 

אחרי הצבא הלכתי ללמוד בטכניון בפקולטה למדעי המחשב. למה מדעי המחשב? כי דרישות הקבלה של הפקולטה הזו היו הכי גבוהות; כי אני הרי "ריאלי". אתם יודעים: פיזיקה חמש יחידות, מתמטיקה חמש יחידות. דווקא במקצוע המחשבים לא הצטיינתי במיוחד בתיכון, והאמת, לא ממש נמשכתי לתחום הזה. אבל באותו שלב בחיי, זה שבו לוקחים החלטות כל כך חשובות להמשך, לא איפשרה לי רמת המודעות העצמית שלי לשאול את עצמי שאלות קצת יותר עמוקות, כמו "מה, לעזאזל, אני רוצה לעשות עם החיים שלי?". השנה היא 1990.

 

הלימודים נמשכו ארבע שנים. ארבע שנים קרעתי את התחת. הייתי עבד לציונים. וורקוהוליק של לימודים. כמעט שלא יצאתי לבלות. עבודה? פה ושם. לא הייתי ממש לחוץ בעניין, כי ההורים שלי מימנו את הלימודים. אותה חברה כל אותן ארבע שנים. היכרתי אותה בשבוע הראשון ללימודים. נפרדנו עם סיום הלימודים. לא ניכנס לזה כאן. למדתי הנדסת מחשבים (מסלול משותף לפקולטה למדעי המחשב והפקולטה להדסת חשמל). האמת, לא כל כך התחברתי למדעי המחשב. אהבתי יותר את מקצועות "התשתית": מתמטיקה בעיקר. ובהמשך, את מקצועות המסלול כגון עיבוד אותות – גם הם מתמטיים במהותם. סיימתי בהצטיינות. אבל אפילו לא נכחתי בטקס הסיום. כשהוא התקיים הייתי בחו"ל. בטיול פרידה מהחברה-של-הארבע-שנים. גם לזה לא ניכנס כאן. אנחנו כבר בשנת 1994.

 

עם סיום הלימודים חיכה לי ההייטק הישראלי בזרועות פתוחות. הוצפתי בהצעות עבודה. כל מי שרק פניתי אליו רצה אותי. סלחו לי על חוסר הצניעות. אבל כך היו אז פני הדברים. אני לא יודע איך זה היום, אבל אז מצטיין טכניון היה שווה משהו. בהחלט. בחרתי בסטארט אפ שעסק בתחום התקשורת, מותיר מאחורי מחזרים מאוכזבים למכביר. בהתחלה עבדתי כמו מטורף. בחודש רגיל השעות הנוספות שלי היו מסתכמות לכדי חצי משרה נוספת. הייתי די מורעל אז. מה זה די? מורעל לגמרי! הבוסים שלי מתו עלי. נבחרתי לעובד מצטיין; קיבלתי בונוסים: את כל המלונות החדשים באילת חנכתי על חשבון החברה. התאבון של הוורקוהוליקיות שלי לא פחת עם סיום הלימודים. היא פשוט עברה לזלול בשדה אחר. אבל אחרי שלוש-ארבע שנים הרגשתי שמתחיל להיגמר לי הדלק. התחיל להפריע לי הלחץ הזה בראש, כשאתה כל הזמן חושב על הבאג שכבר שבוע לא נפתר או על הגרסה הבאה שצריך להוציא ושתמיד, אבל תמיד, אתה נמצא בפיגור בשיחרורה ביחס ללו"ז המתוכנן. השנה היא 1998.

 

המשך יבוא...

2 תגובות